כל מה שכדאי לכם לדעת על הוצאת דיבה באינטרנט

האינטרנט הוא זירה ייחודית מבחינות רבות, ואין פלא שלא מעט בני אדם מאמינים כי חלים בה כללים ייחודיים וכי הכל מותר בה, כולל פרסום תכנים שעלולים לפגוע באדם אחר או בעסק. המציאות היא שלא כך הדבר, וגם אם מדובר במקום שמדגיש את חופש הביטוי הרי שגם באינטרנט חייבת להישמר הזכות לשם טוב והחוק מקפיד על חתירה לאיזון בין שתי מהויות חשובות אלה.

בנוסף, על אף העובדה שהאינטרנט לא מתנהל בהכרח בגבולות הטריטוריאליים של מדינת ישראל, ולמעשה כלל לא ברור איך אפשר להגדיר את המקום שבו מתרחשת פעילות אינטרנטית כזו או אחרת – ובדרך כלל הגדרת המקום קריטית מבחינת קביעת סמכותה של ערכאה משפטית – הרי שבתי המשפט בארץ כבר יצרו תקדימים רבים לפיהם הוצאת דיבה באינטרנט הינה הוצאת דיבה לכל דבר, וההשלכות בהתאם.

האם ניתן לשמור על אנונימיות מלאה באינטרנט?

לא.

אמנם אחד המאפיינים הבולטים של המרחב הדיגיטלי הוא האפשרות לפרסם תכנים כאלה ואחרים באופן אנונימי, אולם במקביל ישנן גם טכנולוגיות שמאפשרות לרשויות השונות, אם ירצו בכך, לאתר את מי שעומד מאחורי כל פרסום, כך שלא כדאי להסתמך על האנונימיות (ובאופן כללי כדאי להימנע מהוצאת דיבה ברשת וגם מחוצה לה).

מה נחשב כהוצאת דיבה?

על-פי חוק איסור לשון הרע ("לשון הרע" ו"דיבה" הם שני מונחים שונים אבל הם מתארים את אותה פעולה), כל פרסום שעלול לפגוע באדם, להפוך אותו למושא לשנאה או מוקד ללעג ובוז, הוא בגדר הוצאת דיבה וכך גם פרסומים שעלולים להזיק לאדם מבחינת המקצוע שלו, משלח היד שלו או העסק שלו, או פרסומים שמציגים באור שלילי את דתו, מוצאו, המגדר שלו, העדפותיו המיניות וכו'.

דוגמאות נפוצות של הוצאת דיבה באינטרנט

אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר של הוצאת דיבה באינטרנט היא טוקבקים פוגעניים. העלאת פוסט בפייסבוק שכולל טקסט שמתייחס לאדם ספציפי באופן משפיל היא דוגמה נוספת לדיבה, וכך גם הפצת תמונות שמבזות את המופיעים בהן ללא הסכמתם. העונש על הוצאת דיבה באינטרנט הוא פיצוי של עד 50,000 ₪ גם ללא שהתובע יידרש להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו.